איתי אנגל מפלרטט עם המוות

איתי אנגל"אין חוכמות", מודיע

העיתונאי איתי אנגל,

"איבדתי ארבעה מכרים

בשלוש השנים האחרונות.

ארבעה ימים אחרי שג'יימס פולי,

העיתונאי הראשון שדאעש ערפו את ראשו,

נכנס מטורקיה למחוז אידליב בסוריה,

עשיתי את הדרך הזאת בעצמי,

בעזרת מורדים שהבריחו אותי.

"נפגשנו עוד לפני כן במצרים, בעיראק ובטורקיה.

שלום־שלום, איך אתה, שמור על עצמך.

היינו באידליב באותו הזמן, בנובמבר 2012,

אבל לא הסתובבנו שם יחד.

במקומות האלה אני מסתיר את היותי ישראלי, לכן אני לא שש למינגלינג עם עיתונאים,

שהם חשדנים וסקרנים מטבעם. רק אחרי שיצאתי מסוריה הבנתי שגם ג'יימס היה שם,

ושהקשר איתו נותק בינתיים. לא ידעתי שהוא נשבה. גם לא שעריפת ראשים היא חלק

מהאג'נדה של האנשים האלה".

הצלם הצרפתי רֶמי אושליק, שנהרג בסוריה, היה חבר של ממש של אנגל, והוא גם ידע שהוא ישראלי. "רמי, שתמונותיו מלוב נבחרו לצילומי השנה בעיתונות, היה מהעיתונאים המערביים הראשונים שנכנסו לסוריה אחרי שאסד סגר את הגבולות, יחד עם מרי קולווין, כתבת המלחמות המפורסמת בעולם", מספר אנגל. "אחרי כמה דיווחים מחומס, רמי ומרי סימנו את הבית שבו עבדו וקראו לו ‘בית עיתונאים', מה שאמור היה להגן עליהם. זאת היתה טעות, אבל הם לא יכלו לדעת את זה — עברנו את מצרים, לוב, תוניסיה ולא היתה שם מדיניות של הרג עיתונאים. בסוריה הכל השתנה. בתחילת 2012 הצבא של אסד טבח אותם". שנה לפני כן נהרגו הצלמים כריס הונדרוס וטים הת'רינגטון, שגם אותם הכיר אנגל "מהשטח", בהפגזות בלוב.

בשלהי 2012, עובדות אלה עדיין לא הספיקו כדי להרתיע את אנגל מלהסתנן לסוריה עם התחקירן אמיר תיבון, כדי להכין את הכתבה שתשודר השבוע ב"עובדה" של קשת. בתום הסרט, שנייה לפני כותרות הסיום, שאלה מנחת התוכנית, אילנה דיין, את אנגל, לפי מה הוא מחליט מתי מסוכן מדי להתקדם אפילו עוד מטר. "תחושות בטן", השיב אנגל, שהתפרסם בעקבות דיווחיו העקביים מאזורי מלחמה וקונפליקט, כולל משטחי אויב.

אבל בסוף אותה עונה החליט אנגל להתרחק מקו האש. "עזבתי את ‘עובדה'. נחלשתי, התעייפתי, הרגשתי שכבר אין לי את זה. רציתי שקט". הוא התמסר להכנת סרט דוקומנטרי על ההיסטוריה הלא מוכרת של ספורטאים יהודים, להנחיית קורסים על סכסוכים בעולם, לרחש הגלים בחוף הסמוך לדירתו, שבגבול בת־ים יפו.

בשבוע האחרון של צוק איתן, כששב לישראל מטיול בניו יורק, הבין אנגל שהתבססות המדינה האיסלאמית ככוח מרכזי חדש באזור טרפה את הקלפים, כולל את הקלפים שלו. "התחלתי לחשוב ברצינות על נסיעה כשהבנתי שזה אפשרי", הוא אומר. מה גם שמדובר בסגירת מעגל עבורו: בעיראק ביקר כבר ארבע פעמים, בסוריה פעמיים. "הייתי בכל מדינות המהפכה בעולם הערבי", הוא אומר, "והיה לי חבל לעצור פה, כשהגיע טוויסט ענק שהולך להשפיע מעבר למדינה הבודדת. ונחתי מספיק".

איתי אנגל ממשיך בדרך

קבב לארוחת בוקר

בסוף אוקטובר הגיע אנגל לצפון עיראק "בטיסה רגילה", לא משנה מהיכן, מלווה בצלם הסטילס אדי ג'ראלד. את ביקורת הגבולות עבר בזכות דרכונו האמריקאי ובזכות קריסת הסדר הגיאו־פוליטי הישן במדינה. "בזמן שסדאם חוסיין שלט בעיראק לא יכולתי להיכנס לשם. כל מדינה שיש לה מודיעין בסיסי יודעת מי אני. אבל כשהאמריקאים נכנסים ונותנים מכה, אנשי מפלגת הבעת', שמרכיבים את המודיעין, המשטר, הארכיונים והידע, בורחים, והדבר האחרון שמעניין אותם הוא אם נכנס לשם איזה יהודי".

ובכל זאת, "בכל ביקורת גבולות חששתי שהכל מתנפץ. באחת הכניסות הקודמות שלי לעיראק עברתי בכוויית, ושמי הופיע ברשימות שלהם. אסרו אותי ל–14 שעות ושלחו אותי לירדן. בנסיעה הנוכחית, לא הצלחנו להיכנס לסוריה בניסיון הראשון. נשארנו עוד לילה במלון בעיראק, ובאותו יום אכלתי לארוחת בוקר קבב, לארוחת צהריים קבב ולארוחת ערב קבב.

"לא נכנסתי לאזורים שבשליטת דאעש, למקומות שעורפים בהם ראשים ואונסים נשים, כי זה לא סיכון, אלא התאבדות. נסעתי למקומות שבהם ידעתי שאוכל להסתדר. בחזית תל־חמיס בסוריה הייתי מאוד קרוב לדאעש. מרחק ששומעים ממנו יריות, ומסביב המון בתים נטושים, מרוסקים, על כולם כתוב 'דאעש'. הסבירו לי שאלה בתים שדאעש כבשו בעבר, ושבינתיים הכורדים שיחררו".

אנגל הצליח לשוחח עם כמה לוחמים של הארגון הרצחני — בחלק מהמקרים היה זה הודות לכך שנפלו בשבי הכורדים. כשהוא נשאל על מרואיינים שהלהיבו אותו במיוחד, הוא מתמקד ב"אחת המפקדות הגדולות במחתרת הכורדית, שמבוקשת על ידי דאעש. הם פוחדים מהחיילות הכורדיות לא פחות משהם פוחדים מהחיילים הגברים, ואולי יותר, כי מבחינתם אשה היא תת־אדם, ואם אשה הורגת אותך — אין 72 בתולות ואין גן עדן. הלוחמות יודעות שנשים מהעם שלהן נחטפות, נמכרות בכלובים בשוק כמו שאתה קונה אבטיח. הן מתגייסות לא רק למען המטרה הלאומית, אלא גם בשם הפמיניזם".

את יחסיו החמים עם הכורדים, "שמפוזרים בין סוריה, טורקיה, איראן ועיראק — העם הכי גדול שאין לו מדינה", החל אנגל לטוות לפני כארבע שנים, כשריאיין את מפקד המחתרת הכורדית (PKK) בנסיעה קודמת. אז גם פגש לראשונה את אותה מפקדת, באימונים בצפון עיראק. "היא זכרה אותי, והיה לה הפעם מסר לישראל: ‘אתם, העם היחיד בהיסטוריה שעבר טבח עם יותר נורא מאיתנו, התקוממתם והתאגדתם ובזכות זה הגעתם למדינה. אתם המודל שלנו לכך שנוכל להתגבר על הג'נוסייד. לכן חבל שבמקום לתמוך בנו עזרתם למי שרוצחים אותנו'. עד לאחרונה ישראל סיפקה לטורקיה מל"טים, שירו על המפקדת הזאת ועל אנשיה, וגם עלי כשהייתי שם".

בקיץ דווח כי ראש הממשלה בנימין נתניהו תומך בהקמת מדינה עצמאית באזור האוטונומיה הכורדית בעיראק.

"אז ביבי אמר משהו. אז העולם המערבי מביע אמפתיה. מבחינתה, זו לא עזרה אמיתית".

מה אורזים לנסיעה כזאת?

"בדרך כלל שק שינה, אוהל, שבעה־שמונה זוגות תחתונים. הפעם לקחתי רק תרמיל, כי יצרתי קשר מראש עם גבר ואשה שיצטרפו אלי שם כמתורגמנים,

וידעתי שאישן אצל מקומיים. לרוב אני שומר על אנונימיות, מציג את עצמי כפרילאנס אמריקאי. זה מתיש. אתה מתחבר לאנשים, אבל לא יכול לספר את כל האמת שלך.

אבל בניגוד לנסיעות קודמות, הפעם היו אנשים שידעו מי אני ומאיפה אני".

מה הדבר הראשון שעשית כשחזרת לישראל?

"הדלקתי את הטלפון, ובעיקר רציתי הביתה, לישון, אחרי שלושה ימים של נסיעות וטיסות".

מי האדם הראשון שהתקשרת אליו?

"אמא, ואחר כך לכמה חברים ולחברה. חזרתי חמישה ימים אחרי המועד המתוכנן, אבל עם אמא דיברתי כל יום גם משם בטלפון לווייני".

אמא, אסתי, היא ביוכימאית. אבא, מיכאל, הוא כלכלן, ואיתי, בן 46, הוא הבכור משלושת ילדיהם.

הוא נולד בניו יורק כשהם למדו באוניברסיטת קולומביה — תואר שני בביוכימיה לאמא, דוקטורט בכלכלה לאבא.

כשהיה בן שנתיים חזרה המשפחה לתל אביב. שם נולדו אחיו, המתופף עידו והתקליטן עמרי, שעובד כיום בסטארט־אפ של יוני בלוך בניו יורק.

גם אנגל גילה בצעירותו משיכה למוזיקה, ואף ניגן בגיטרה. הוא למד בתיכון חד"ש, היה תלמיד "בסדר", ואת עיקר מרצו השקיע בתחביביו:

"סקייטבורד, כדורגל וים". בחדשות ובאקטואליה לא גילה עניין, "בחיים לא צפיתי בחדשות. קראתי רק מגזין על גלישה".

את שירותו הצבאי עשה בגלי צה"ל, אף שלא התכוון להגיע לשם. לקראת סיום לימודיו התיכוניים חלה אנגל בסרטן,

התגבר עליו, וכשהתנדב לשירות צבאי נשלח להיות פקיד מחשוב בגל"צ. משם הוא התקדם עד שמונה לעורך חדשות החוץ של התחנה.

"דיברתי באולפן על מקומות שלא הייתי בהם ופירשתי אנשים שלא פגשתי, כמו שעושים רוב העיתונאים כיום. עוד לא היתה טלוויזיה בכבלים,

ומהבוקר עד הלילה האזנתי לרדיו בגלים קצרים. הייתי חדור מוטיבציה.

"התגייסתי ב–89'. בחודש יוני היה הטבח בכיכר טיאננמן. כל הכתבים בעולם שידרו מהמשרד או מהאולפן בבייג'ין. גרהם ליץ',

הכתב של בי.בי.סי וורלד סרוויס, היה בכיכר. הוא סיפר מה ראה ברחוב, אמר שהוא מרגיש מתח באוויר ושהוא מזהה משהו שונה בעיניים של החיילים בכיכר.

זה ריתק אותי. זה לא היה הדיבור המתנשא והמרוחק שמאפיין את רוב הפרשנים. אחר כך כל העולם קרס: ברלין, מזרח אירופה, ברית המועצות, ביטול האפרטהייד.

פרשנים דיברו בשיא הביטחון על מה שהולך לקרות לדעתם, על סמך הקשרים שלהם ומה שאומרים המקורות שלהם.

אבל אותו אפקט דומינו שהפיל את המדינות הפיל גם אותם. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות — לצאת לשטח".

ולשטח אש, אם אפשר. זאת הרי לא מלחמה בלי המצלמה של אנגל, וזה לא אנגל בלי תחושת הסכנה המרחפת מעל.

"אני מודע לכך שאני לוקח סיכון, אבל אני אחראי וזהיר ככל הניתן. אני עושה את זה 23 שנה, והנה אני שותה פה קפה והחיים שלי די טובים,

אז כנראה אני מצליח להעריך היטב את מידת הסכנה".

אנגל רגיל שמייחסים לו משאלת מוות, אולם שאלות בנושא מפרות את שלוותו של האיש החרישי, שיכול לצעוד בנחת בלב המון עוין ברוב מדינות ערב.

"זה כמו להגיד שרופא מנתח בחר במקצוע הזה בגלל משיכה לאיברים פנימיים קרועים ולדם שנשפך", הוא מסביר.

אתה אוהב את תחושת הפחד או שהדברים האלה לא מספיק מפחידים אותך?

"אני לא נוסע בגלל שאני פוחד, אבל הפחד נותן לי משהו, הוא הופך למתח בריא, להתרגשות טובה.

זה לא ששיעמם לי אז נסעתי כדי שיירו עלי או בשביל שמישהו מדאעש ישים עלי יד. אני נוסע כדי לראות היסטוריה ולספוג דברים שמעבר למלחמה,

והבנתי שאני יכול להתמודד גם עם זה שיהיו יריות מדי פעם".

השקט שלי בסוריה

מלחמת האזרחים ביוגוסלביה היתה גם המלחמה הראשונה של אנגל. "היא התחילה ב–91'. בדיוק השתחררתי, אבל נשארתי בגל"צ כפרילאנס. אמרו לי: 'המוטיבציה שלך יפה, אבל זה לא קשור אלינו'. לקחתי אוהל ושק שינה וטסתי לקרואטיה על חשבוני. לא היה לי מושג מה אעשה. חברה נתנה לי מספרי טלפון של שני אנשים, בזגרב ובבלגרד. בנסיעה השנייה שלי, לבוסניה, הבנתי שבלי להצטרף לחיילים אי אפשר להבין את העניין עד הסוף. לא חשבתי שאוכל לראות אנשים נפגעים לידי, אף פעם לא הייתי מאצ'ו. ביום הראשון פחדתי לצאת מהמלון. ביום השני יצאתי בזהירות ובפחד מוות. היו שם צלפים וירו גם על המלון שבו שהו עיתונאים. ירו על מונית שהסיעה אותנו לסרייבו. ביום השלישי קיבלתי יותר ביטחון ואחר כך אנשים התחילו לדבר איתי".

פחד המוות שכך עם הזמן, ופינה מקום לחשש חדש, "שבעוד שנתיים־שלוש יגיעו אנשים צעירים יותר, שיחליפו אותי. אבל לא הגיע אף אחד. אנשים לא רוצים לעשות את זה. השאיפה הרווחת היא להיות על המסך, פחות בשטח. גם מי שהיו אנשי שטח מצוינים קיבלו עניבה וז'קט, והיום רואים אותם באולפן".

ב–2001 היתה גם לאנגל אפיזודת הנחיה קצרצרה, בריאליטי "החפרפרת", שירד מקץ עונה בודדה בעקבות ביקורות פושרות ורייטינג דל. למעט שתי ההפסקות שנטל — הראשונה כששב מקונגו ב–2001 והשנייה אחרי סוריה — הוא שומר אמונים לשטח. "זאת העבודה שמעניינת אותי. אם הייתי כתב בכנסת, מתחם ענק של רכילויות ולחשושים, זה היה מסכן אותי בריאותית. תן לי את השקט שלי בסוריה".

אחד משיאי האימה בפילמוגרפיה של אנגל הוא הסרט שצילם ב–2006 בלבנון. הוא הצטרף לפעולה לילית של יחידת נח"ל בתקופת המלחמה, והיה עם הלוחמים כשנתקלו במארב של החיזבאללה. אם צפייה בסרט מפחידה כל כך, איך עיתונאי ג'ובניק מתמודד עם החוויה הזאת בזמן אמת? "כשצפיתי בזה פחדתי יותר מאשר כשהייתי שם. במהלך העבודה אני כל הזמן דרוך, מצלם, מתעסק בסאונד. בחדר עריכה, עם כוס קפה, אני כבר לא דרוך. כשצפיתי בחומרים עם העורך, הוא פתאום אמר לי: ‘אחי, אתה דפוק'. הוא התייחס לקטע שבו רואים חיילים במרחק חמישה מטרים ממני, ובינינו עובר פלאש לבן גדול — פגז אר.פי.ג'י. שאלתי מאיפה הוא הביא את זה. ‘זה הכל חומרים שלך', הוא אמר. בזמן אמת לא ראיתי את זה קורה".

לסיקור שוטף של אזורי מלחמה ושל המצוקות שנוצרות שם בעקבותיה, נלווית גם התמודדות מתמדת עם תוגת העולם. "כשצילמתי בקונגו את הסרט על הנשים שנאנסות, הגעתי למצב שהייתי צריך להניח את המצלמה ולקחת כוס מים. בלילה, כשאני מרפה, כל המחשבות באות, ולפעמים אני מרגיש שאני מאבד את זה. דווקא כשאפשר להירגע, אתה נכנס לסטרס נורא.

"זה מקצוע שאפשר לעשות פרק זמן מאוד מסוים בחיים", הוא מוסיף, "גם מבחינה פיזית וגם מבחינה מנטלית. תמיד היתה לי אהבה וחברה, אך כיוון שבעיני מה שאני עושה הוא הכי מעניין בעולם, רציתי לעשות את זה כמה שיותר. עכשיו הגיע הזמן למשהו שונה"

להזמנת הרצאה מרתקת עם איתי אנגל חייגו 03-7284154

About בני שייט

פרפקט הרצאות מציע מבחר עצום של הרצאות מרתקות, סדנאות ואמנים למגוון אירועי חברה בישראל, הרצאות מרתקות בשפע תחומי עניין, העשרה מקצועית והרחבת אופקים. מרכז ארצי להזמנת הרצאות לאירועי חברה ,כנסים וחוגי בית , להזמנות חייגו 03-7284154
Bookmark the permalink.

Comments are closed